הבית שעיצב אותי.
כשסיפור חיי החל בטלטלה והוריי התגרשו כשהייתי בן שנה, מצאתי מחסה בבית סבתי.
אך את המצפן המוסרי שלי, את ערכיי ואת זהותי כגבר, כמפקד וכאדם – קיבלתי בביתם של אורלי ובעלה משה.
זה לא היה רק בית, זו הייתה מעבדה לאנושיות.
אורלי ומשה פתחו את ליבם ואת דלתם לילדים שהעולם האיר להם פחות, לילדים שקשיי החיים פגשו אותם מוקדם מדי. שם, בין קירות מלאי חמלה, למדתי מהי אהבה שאינה תלויה בדבר.
אורלי: אדריכלית של תקווה
אורלי לא הייתה רק אשת חינוך – היא הייתה לוחמת של הנשמה.
עבורה, החינוך לא היה מקצוע, אלא שליחות קדושה.
היא הקדישה את חייה לילדים "שקופים", לאלו שחיפשו יד מכוונת, גבולות עוטפים ותקווה במקום שבו היה רק חושך.
אורלי בחרה לראות את מי שאיש לא ראה.
אורלי היוותה מגדלור של נתינה, משמעת ולב פתוח.
מאורלי למדתי מהי אחריות, ולמדתי שכל ילד זקוק בסך הכל למבוגר אחד שיאמין בו.
מתוך השבר - נולדה הבטחה
לפני כשנה, כשאורלי החזירה את נשמתה לבורא, אני הייתי בנקודת השפל של חיי, מאושפז בבית מאזן.
הכאב על לכתה נמהל בייאוש על כך שלא יכולתי ללוות אותה בדרכה האחרונה.
אך דווקא שם, בתוך השבר העמוק ביותר, נולד הייעוד שלי.
באותו יום נשבעתי: אני יוצא מהחושך הזה, ואמשיך את דרכה. אני אהיה האור עבור הילדים שרואים חושך.
השליחות שלי: להאיר את הדרך
היום, האתר הזה נושא את שמה כהבטחה חיה.
המיזם "אור-לי" הוא המשך ישיר למפעל החיים של האישה שגידלה אותי.
בשנה האחרונה, בכל רגע שאני מקדיש לנוער במכבי בני אילת, לעבודה עם נכי צה"ל ולליווי ילדים על הרצף האוטיסטי – אני מרגיש אותה משגיחה עליי מלמעלה.
כל ילד שאני מצליח לחזק, כל נער שאני עוזר לו למצוא את הדרך – הוא עוד ניצוץ מהאור של אור-לי שממשיך לבעור בעולם.
בשם השם נעשה ונצליח – להאיר דרך, להצמיח תקווה ולגעת בלבבות הילדים שזקוקים לי.
בברכה, אבישי אדרי סוויסה.
